החלטה בתיק ת"א 36415-11-11

לפניי תובענה למתן סעד הצהרתי וחיוב כספי. התובעת עותרת כי בית המשפט יצהיר שמימוש זכות הסירוב הראשונה שניתנה לנתבעת 2 (להלן: " המושב"), לרכישת מניותיה של הנתבעת 1 (להלן: " דלק"), בחברת מרכז מסחרי דקל בל"ג בע"מ (להלן: " החברה"), נעשתה שלא כדין, והיא בטלה. כפועל יוצא, יש להצהיר כי מכירת המניות של דלק לנתבעת 3  (להלן: " שפע"), בטלה אף היא. עוד מבוקש לאכוף את הסכם מכר המניות שבין התובעת לבין דלק מיום 20.6.11. לחלופין, התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 2,600,000 ש"ח.

בקצירת האומר יצוין, כי דלק והמושב, היו בעלי כל הון המניות המוקצה של החברה, בשווה ביניהם. בהתאם למסמכי ההתאגדות של החברה, במקרה שבעל מניות מבקש למכור את מניותיו לצד שלישי, קיימת לבעל המניות הנותר, זכות לרכוש את המניות במחיר המרבי שיינתן על ידי כל קונה פוטנציאלי (להלן: " זכות הסירוב"). החברה, היא בעלים של מרכז מסחרי בשטח של כ -1,000 מ"ר הנמצא בסמוך לצומת זרזיר.

ביום 20.6.11, נחתם בין התובעת לבין דלק הסכם לפיו תרכוש התובעת את מניותיה של דלק בחברה, קרי מחצית המניות (להלן: " ההסכם"). ההסכם הותנה בזכת הסירוב שיש למושב לרכישת המניות. המושב הודיע כי הוא מנצל את זכות הסירוב, ומשכך לא מומש ההסכם, והמקדמה ששולמה, הוחזרה לתובעת.

לעמדת התובעת, נודע לה בדיעבד, כי המושב רכש את המניות עבור צד ג', היא שפע. לטענתה, זכות הסירוב משמעה, רכישת המניות עבור בעל המניות הנותר, עבור עצמו, ולא עבור צד ג', אליו הוא יעביר את המניות הנרכשות.

בנסיבות אלה, עתרה התובעת למתן פסק דין האוכף את רכישת המניות, ובד בבד עתרה למתן צו מניעה זמני, האוסר על מכירת המניות לשפע. בתביעה מעלה התובעת שורת עילות כנגד הנתבעות או מי מהן, ובין אלה, מרמה, ניהול משא ומתן שלא בתום לב, עשיית עושר ולא במשפט וגרם הפרת הסכם. המושב התנגד לבקשה, שכן לדידו אין איסור על רכישת המניות עבור צד ג', ושלא עבורו, כמו גם שבעת מימוש זכות הסירוב, עוד לא נמכרו המניות לשפע, והדבר התבצע במועד מאוחר יותר. דלק סברה שאין מקום לצו המניעה נגדה, שכן לדידה אין זה משנה אם הקונה תהיה התובעת או המושב או מי מטעמו, ובלבד שהיא מקבלת את התמורה.

בדיון במעמד הצדדים, קיבלה התובעת את המלצת בית המשפט, ולא עמדה על הבקשה, תוך שמירת כל טענותיה. בהמשך הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, ולו הוסף לחלופין, סעד כספי. בהקשר זה נטען כי על הנתבעות לשלם לה את הנזק שנגרם לה כתוצאה מביטול העסקה בינה לבין דלק, בסך של 3,142,000 ש"ח כערכו ליום 30.6.12. התובעת העמידה את הסעד הכספי, לצרכי אגרה, על סך של 2,600,000 ש"ח. את הכימות הכספי השתיתה התובעת על חוות דעת מומחה, מר אלי כהן, כלכלן ושמאי מקרקעין (להלן: " חוות הדעת"), שצורפה לכתב התביעה המתוקן. שלוש הנתבעות כאחד, הכחישו בכתב ההגנה את המגיע לתובעת לטענתה, לרבות הנזק.

בקדם משפט שהתקיים ביום 28.1.13, הצעתי לצדדים כי הדיון יפוצל, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות"), כאשר תחילה תוכרע השאלה האם זכאית התובעת לאכיפת ההסכם, או שמא, דין התביעה להידחות, ורק כפוף להכרעה בסוגיה זו, תבחן שאלת הפיצוי המגיע לתובעת. ב"כ הנתבעות, הסכימו להצעת בית המשפט, וב"כ התובעת ביקש שהות להגיב לה. בהודעת התובעת נמסר כי לדידה אין מקום לפצל את בירור ההליך. במסגרת ההודעה נטען, בין היתר, שאין מקום לפיצול מחמת שיהיה בו ליצור, כלשון התובעת, "נתיב מקוצר" של בירור הליך, שהינו דרך פחות ראויה מאשר בירור של כל ההליך, ועל מנת שלפני בית המשפט תהייה תמונה מלאה. עוד נטען בהודעה, כי ברירת המחדל לפי התקנות היא שהדיון יתנהל במלואו ולא יפוצל, ומשכך הפיצול ייפגע בזכויותיה הדיוניות. לעמדת התובעת, היוזמה לפיצול היא של בית המשפט, ואילו הנתבעות לא ראו לנכון לבקש את הפיצול, וכי שיקול של חיסכון בהבאת חוות דעת של הנתבעות אינו שקול למול הליך של בירור מלוא התביעה.

ההלכה הפסוקה מורה כי ישנם מקרים בהם נכון יהיה לקיים דיון בכלל הסוגיות, ואחרים בהם נכון יהיה לפצל את הדיון, כל מקרה לגופו. בין השיקולים שמטים את הכף שלא לפצל את הדיון הם הרצון למנוע ריבוי התדיינויות, התארכות ההליך מעבר לצורך, ריבוי הליכי ערעור, כמו גם הקושי להביא את ההליך לידי הסדר. על השיקולים האמורים עמד לאחרונה בית המשפט העליון ברע"א 4878/12 מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית קופ"ח "כללית" נ' פלוני (2012), בפיסקה 10 לפסק הדין:

"...במקרים לא מעטים החלטות על פיצול דיון גורמות לריבוי התדיינויות והארכת ההליך, והרצון לייעל בדרך של פיצול נמצא לא אחת מסוכל. הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות: ... יהיו מצבים בהם הפיצול ייצור קשיים בנוגע להליכי הערעור, כאשר, למשל, נקבעת חבות של חלק מהנתבעים והתביעה נגד האחרים נדחית. במצב כזה יכול ויוגש ערעור על דחיית התביעה שלא יהיה טעם לדון בו בטרם יסתיים ההליך בערכאה הדיונית. בכל מקרה, פיצול הדיון גורר אחריו ריבוי בהליכי השגה ופיצולם אף כי ראוי, ככל שהדבר ניתן, שערכאת הערעור תבחן את המכלול כולו, על היבטיו השונים, מה שיאפשר לה להעריך נכון יותר את הפרשה הנדונה, הן לצורך הכרעה בערעור והן לצורך בחינת אפשרויות לפשרה. הפיצול אף עלול להביא להתארכות ניכרת של ההליך, למשל כאשר בערכאה הראשונה נקבע שאין חבות ובערעור נפסק כי זו קיימת. במצב זה מוחזר הדיון לשמיעת ראיות לעניין הנזק, ולעיתים מזומנות הדבר נעשה רק לאחר שחלפו שנים מאז הגשת התביעה, מה שעלול ליצור קשיים ראיתיים ואחרים, שלא לדבר על עינוי דין. בנוסף, הפיצול מצריך לעיתים מזומנות להעיד את אותם העדים פעמיים, מהווה קרקע פורייה להגשת בקשות המסבכות את ההליך, לתמרונים, לתכסיסי השהייה ולניסיונות לבצע "מקצה שיפורים", ובסופו של דבר גורם להארכה ממשית של ההליך".

עם זאת, ישנם מצבים בהם נכון וראוי יהיה לפצל את ההליך. מקרים אלה ייתכנו כאשר ההכרעה במחלוקת הראשונה, עשויה להביא את ההליך לידי סיום, והצדדים לא יידרשו לבירור יתר המחלוקות, במיוחד אם אותן מחלוקות הן סבוכות או כרוכות בעלויות ניכרות, או שבירורן יצריך זמן רב.

עמד על כך בית המשפט העליון ברע"א 4878/12 הנ"ל, בפיסקה 11:

" אכן, יהיו מקרים בהם פיצול הדיון מייעל את ההליך. כך יהיה כאשר הנושא שהועמד לדיון תחילה הוא נושא מוגדר ומצומצם שדיון מהיר וקצר בו עשוי להביא לסיום ההליך כולו. כך גם ראוי לפצל כאשר הדיון בסוגיית הנזק (למשל) הוא דיון מורכב במיוחד, או שיש לו עלויות יוצאות דופן, ומאידך גיסא יש אפשרות ממשית שהתובענה תידחה על יסוד העדר חבות. יש מצבים בהם הדין מחייב פיצול דיון, כגון בתביעות לשון הרע (רע"א 3576/94 הנ"ל), או כאשר ההכרעה בשאלה המקדמית תקבע את המסלול הדיוני לבירור יתר השאלות ...כמובן שקיימות סיטואציות נוספות רבות שתצדקנה פיצול דיון."

לאחר ששבתי ועיינתי בכתבי הטענות ויישמתי את ההלכה הפסוקה הגעתי לידי מסקנה כי נכון יהיה לפצל את הדיון בהליך שלפניי כדלקמן:

בתחילה תתברר המחלוקת מהי משמעותה של זכות הסירוב במקרה דנן, קרי האם בעל המניות הנותר רשאי לרכוש את המניות עבור צד ג' מטעמו או שמא היא נועדה רק לרכישת המניות עבור בעל המניות עצמו. עוד יהיה מקום לברר במסגרת השלב הראשון, האם בעת שהמושב הודיע על מימוש זכות הסירוב הייתה עסקה מוגמרת עם שפע. כפוף להכרעה במחלוקות אלו, יהיה מקום לדון, בזכות התובעת לאכיפה או פיצויים;

ואלה טעמיי:

המחלוקות שיש לבררן בשלב הראשון של בירור ההליך, כאמור לעיל, הן מוגדרות, ברורות ומצומצמות. בירורן של אלה, אינו אמור להתמשך זמן ניכר, והכרעה בהן עשויה לייתר את המשך בירור ההליך. בית המשפט העליון ראה באלה, כטעם לפצל את הדיון.

לעומת זאת, סוגיית אכיפת ההסכם ובמיוחד הפיצויים, הינה סבוכה ותצריך בירור ממושך, הכרוך בעלויות ניכרות, וכמצוות בית המשפט העליון, טעמים אלה מטים את הכף לפיצול הדיון. בהקשר האחרון אציין, כי עיינתי בחוות הדעת, וזו נסמכת על נתונים שונים לרבות השוואתיים, הנחות, הצגת מודלים עסקים, תרחישים ועוד. כל אלה, דרושים בחינה ובדיקה מעמיקה, שאינן פשוטות כלל ועיקר. הנתבעות יידרשו, כך יש להניח, לחוות דעת של מומחה או מומחים מטעמן, ולא ניתן לשלול כי לאחר מכן, יורה בית המשפט על מינוי מומחה מטעמו. למותר לציין כי כל אלה יצריכו משאבים ניכרים, ובהכרח יגרמו להתארכות ניכרת של ההליך, על מנת לאפשר לנתבעות להצטייד בחוות דעת מומחים ובהמשך מינוי מומחה מטעם בית המשפט, הגשת חוות דעת מטעמו ולאחריה שאלות ותשובות הבהרה. בהמשך, עריכת חקירות של המומחים על חוות הדעת מטעמם, שברי כי תחייב הקדשת מספר ימי הוכחות לא מבוטל. אוסיף כי מכתבי ההגנה עולות המחלוקת התהומיות בנושא הנזק, דבר שמחזק את המסקנה האמורה. אוסיף כי כל זאת, עשוי להיחסך לאור ההכרעה בשלב הראשון. זאת ועוד, לא ניתן לשלול כי גם אם ההכרעה במחלוקת בשלב הראשון תהייה לטובת התובעות, ניתן יהיה להגיע לידי הסדר, אשר ייתר את הצורך בברור סוגיית האכיפה והנזק. זאת לא יכול להתרחש אם הדיון לא יפוצל.

לא ראיתי בטעמי התובעת בהודעתה, כדי להגיע לתוצאה שונה. יומה של התובעת בבית המשפט יינתן לה, הן בשלב הראשון ובמידת הצורך גם בשלב השני, ולא יהיה בפיצול כדי לפגוע בה, בניגוד לטענתה. אבהיר כי אין כל השלכה של השלב השני, על השלב הראשון, שכן עסקינן במחלוקות שונות לחלוטין, והראיות לכל אחד השלבים, כך נראה, הן שונות ולפיכך גם דומה שלא יהיה צורך בשמיעת אותם עדים. גם לא ראיתי בשוני העילות שמייחסת התובעת לנתבעות השונות כדי שלא לפצל את התובענה.